המודלים שהיו לנו, משפיעים על התפיסה שלנו מהי אמהוּת. למשל: המודל של אמא שלנו, או האמא המושלמת, האמא הטוטאלית והאמא הרודנית. המודלים האלו משפיעים על עצם הרצון באמהות, ועל המחשבות איזו מן אמא היינו יכולות להיות.
למדנו להיות מי שאנחנו דרך חיקוי של התנהגות של אחרים ואחרות בילדותינו, באופן לא מודע. הסתכלנו וחווינו את אבא שלנו, ולמדנו מה זה "גבר", קראנו ספר ילדים ולמדנו איך ילדה טובה מתנהגת (או נענשת), ראינו את ההורים שלנו- ולמדנו על זוגיות.
כבר מינקות חווינו מה זו אימהות דרך האמא הפרטית שלנו. אחר כך נחשפנו גם לאמהות נוספות- שכנות, אמהות בספרים, בפרסומות. הפנמנו, כל אחת בדרכה מה זו אימהות, גם אם אין לנו מילים לתאור התפקיד והדמות הזו.
למי שלא היתה אם בילדות, או לפחות דמות אם, המודל של "חוסר אם" יכול להיות מורכב יותר. זה נושא רחב מדי לפוסט קצר, אבל משמעותי מאין כמוהו.
כאן אפשר לקרוא על מודלים של אי-אימהות (אלהוריות ואחרות).
על מודלים של אי-אימהות, אפשר לקרוא בבלוג. האמא הפרטית של כל אחת מאיתנו חקוקה בגוף ובנפש שלנו. הזיכרונות שיש ממנה, הריח שלה, המגע שלה, צליל הקול- בין אם הם צורמים או נעימים.
המודלים שהיו לנו לאימהות, משפיעים על התפיסה שלנו מהי אמהות. תפיסה יכולה להיות מחשבות וגם סבך של רגשות ותחושות, מודעים ולא מודעים. כל אלו, משפיעים על עצם הרצון באמהות, ועל המחשבות איזו מן אמא היינו יכולות להיות.
כל "מודל" כזה מורכב בפני עצמו, וגם צבוע בחוויות האישיות שלנו, אך בכל זאת יש כמה מודלים נפוצים. כאן בחרתי לכתוב על כמה מהם, אולי אלו הנפוצים ביותר:
האם המושלמת-
זו שראינו בפרסומות, או בסדרות טלוויזיה מתוקות. מן אמא כזו בלונדינית עם חיוך חם, שאופה עוגיות, שאף פעם לא עייפה ותמיד יש לה סבלנות, היא יודעת לעודד כשמשהו רע קורה, וגם כשהיא כועסת, בצדק כמובן, זה יגמר בחיבוק חם. מן אמא מושלמת שכזו.
אבל אין "באמת" אמא כזו. אפילו וויניקוט, מהפיכואניליטיקאים המשפיעים ביותר, טבע את המונח "אם טובה דיה". כלומר טובה מספיק, אבל לא מושלמת.
אבל הדימוי הזה, עם הבלונד והעוגיות, נמצא ומקיף מכל עבר. איך הוא משפיע על התפיסה שלנו מהי אימהות, ועל הרצון שלנו להיות אמהות. גם כאן- לרוב ההשפעה של המודלים האלו היא לא מודעת. ברור לנו שאמהות הן לא באמת דמויות מושלמות וחייכניות תמיד, אך משהו מאבק הכוכבים הזה דובק בנו. יש כמיהה סמויה שלי תהייה אמא כזו או שאהיה כזו בעצמי.
כשהרצון הלא מודע הזה פוגש את המציאות- הלא מושלמת- נוצר פער שיכול להכאיב, לפעמים הפער הזה נראה גדול מדי לגישור, עד שנמנע בכלל מלנסות.
למשל, דיאלוג פנימי כזה (סליחה מראש על הפשטנות וההגזמה בדוגמה, אך זה רק לצורך ההמחשה): "אני די עצבנית וחסרת סבלנות ומדוכדכת, אין סיכוי שיהיה לי כוח לאפות עוגיות, או גרוע יותר לשמוע את החוויות הלא מעניינות מהגן. אני יודעת שאני לא אהיה טובה בזה, אז בשביל מה לאמלל אותי ואת הילדה הפוטנציאלית".
נוצרת מן "חרדת ביצוע" מתפקיד האמהות, כי כשהמודל הוא מושלם, אף אחת לא יכולה לעמוד בו.
הדימוי המושלם הזה, של אמא עם בלונד ועוגיות, נמצא ומקיף מכל עבר. איך הוא משפיע על התפיסה שלנו מהי אימהות, ועל הרצון שלנו להיות אמהות.
הטוטאלית- האחות של המושלמת, אך עם יותר לחץ. היא לא אופה עוגיות כל יום, אבל מכינה עוגה מפוארת ללא גלוטן ליום ההולדת, משמיעה מוצרט עוד ברחם, מסיעה לכל החוגים, היא יו"ר וועד ההורים ותופרת חלק מהבגדים בעצמה. והיא גם עובדת במשרה נחשקת.
דמות האם הטוטאלית מופיעה במגזינים, בסדרות (לפעמים באופן פארודי, שרק מחזק את מעמדה), וגם משתקפת בחלק מהאמהות שמסביבך.
רמת המחויבות והטוטאליות יוצרת תחושה של לחץ, גם אם הוא מוסווה. משהו טוב וחיובי שיצא מפורפורציות.
הביקורת הפנימית על האם הטוטלית מסתירה מאחוריה גם פחד. פחד שהמעבר לאמהות כרוך בצורך לתפקד ב"היפר", ובוויתור מוחלט על "האני".
גם ההשוואה למודל הזה לא עושה חסד עם הדימוי העצמי ותחושת המסוגלות שלנו:
מי באמת יכולה להמציא סיפור לפני השינה ואז בלילה לאפות עוגת קישואים, להכין דו"ח שנתי לעבודה ולתכנן את הפקת חנוכה בגן, בלי להתמוטט?
ההשוואה למודל האמהות הזה מלווה הרבה פעמים גם מחשבות ביקורתיות כמו- "היא וויתרה על עצמה לגמרי, היא על סטרואידים, בלחץ בלתי פוסק. ואני- מ-מ-ש לא רוצה את זה".
כלומר, ביקורת שיש מאחוריה גם פחד שהמעבר לאמהות כרוך בצורך לתפקד בהיפר, ובוויתור מוחלט על "האני".
הרודנית- אם שתלטנית, שמסבירה את הכפייה שלה באהבה ואכפתיות. היא רואה את הילדים כהמשך שלה עצמה, ולכן הם צרכים להיענות לדרישות שלה, ולא פנויה לסיפוק הצרכים הרגשיים של ילדיה. כך, גם הצלחה או כישלון שלהם נתפסים כהצלחה או כישלון של האם- והתגובות אל הילד יהיו בהתאם. זוהי אם שמציעה אהבה שתלוייה בדבר. האם החורגת של שלגיה היא מודל מוקצן למודל האמהי הזה. התפקיד כאם חורגת, ולא ביולוגית מאפשר לנו לעשות איזו הרחקה "היא לא האמא האמיתית, אימהות לא באמת מתנהגות ככה, אין דבר כזה במציאות".
אבל יש. ואנחנו לומדות להכיר גם את המודל הזה (חלקנו חווינו אותו בבית כילדות).
אגב, בשנים האחרונות יש מודעות ומחקר לאלו שגדלו עם אמהות נרקסיסטיות כאלו.
האמא הפרטית- לרובנו הייתה אמא שגידלה אותנו. האמא הפרטית של כל אחת מאיתנו חקוקה בגוף ובנפש שלנו. הזיכרונות שיש ממנה, הריח שלה, המגע שלה, צליל הקול- בין אם הם צורמים או נעימים. איזו מן אמא הייתה לך כילדה? כאשה בוגרת? האם הזיכרונות והחוויה של להיות הבת של האמא הזו גורמים לך להתרווח, לגעגוע מתוק, או לכיווץ וחוסר נחת? ואולי גם וגם- כי החיים מורכבים, ואימהות מורכבת. אך הדרך שבה אמא שלך הייתה עבורך, יוצרת מודל לאמהות- והוא יכול להיות מושך או מרתיע, גם אם באופן לא מודע.
ולאמהות שלנו גם הייתה אמא, שהשפיע על האמהוuת שלה, וכך שרשרת הדורות הקודמים, ההיסטוריה המשפחתית, משפיעה על ההחלטה האישית כל-כך, שמתרחשת בהווה.
לא אמא-
זה נושא לפוסט אחר, לכן אזכיר בקצרה ממש: האם יש מודלים של נשים שאינן אמהות? הרבה פחות כמובן, ולרוב הן מוצגות באור שלילי, קצת "לא בסדר בראש", שונאות אדם או פשוט מסכנות. תחשבו על האחיות של מארג' סימפסון.
ניסיתי לחשוב על א.נשים ללא ילדים שהכרתי בילדותי, ונזכרתי בקרובי משפחה שהיו הכבשים השחורות, בלשון המעטה, או עם נכות פיזית קשה. רחוק ממודל שילדה תרצה לחקות.
כאמור, אנחנו מגבשות עמדה על עצמנו והעולם לפי המודלים שיש מסביבנו. מה קורה כשכמעט אין מודלים כאלו, או שהם שליליים ברובם? האופציה לחיים בסגנון שאנחנו לא ראינו מסביבנו מורכבת יותר, והרבה פעמים עולה צורך במחשבה ובדיקה האם הוא תאים לנו באמת.
(כאן עדי דגן מזכירה כמה דמויות אלהוריות משמעותיות).
"מה זו אמהות בשבילי" והמודלים שהיו לי,
היא אחת השאלות הראשונות שנעסוק בהן בקבוצה למי שמתלבטת להיות אמא.
פגישת ההיכרות ממש בקרוב, ביום שני 8/10 בתל-אביב. כל הפרטים כאן