קשה לנו ליצור בדמיוננו תופעות שלא ראינו כמותן או דומות להן, לכן דמות להזדהות יכולה לאפשר לנו להבין ולהכיר את עצמנו טוב יותר.
בבלוג הקודם דיברתי על מודלים של אימהות, איך הם משפיעים על הבחירה שלנו האם להיות אמהות ועל איזו מן אמא כל אחת מדמיינת שתהייה.
אולי מצטייר מתוך הבלוג שמודלים זה דבר רע, שמשפיע עלינו באופן שלא ניתן לשינוי, שמכתיב לנו מה להיות, ושעדיף בכלל בלי.
אולי כדאי להמציא את הגלגל מחדש, בעצמנו, בדרך שנכונה לנו בדיוק?
אם החברה מסמנת מראש את המודל כשלילי (מסכנה, ערירית, משוגעת...), למה ואיך נוכל להזדהות איתו או אפילו ליצור איתו דיאלוג, או לנסות להבין אולי "גם אני כזו".
מודלים בחיים חשובים מאוד, אם אין מודלים, כלומר דמויות (חיוביות) שעשו דברים לפני, שיכולות להראות לי את הדרך, החיים דווקא קשים יותר.
כמו למשל, בהקשר של חיים לא ילדים.
נסו להיזכר- האם בילדות היו דמויות של נשים (או גברים) ללא ילדים בסביבתכן, או בסרטים, בטלוויזיה? אני מנחשת, שכמעט ולא. אולי אפילו להפך, אם היו נשים כאלו בסביבה, הן זכו למבט לא ממש אמפתי, בגלל מיתוסים שליליים.
למה מודלים חשובים לנו?
כאשר יש מודלים, דוגמאות למגוון סגנונות חיים, האופציות השונות קיימות בטווח הדברים שיש בעולם, ואפשריים בחיינו.
לפני כמה עשורים, כשהייתי ילדה קטנה בירושלים, ראיתי ברחוב אשה עם זקן. זה היה מאוד מאוד מוזר בעיני, וכששאלתי את אמא שלי על זה, היא ענתה שזה גבר- עם שער ארוך.
הסיפור הזה הוא דוגמה (מביכה) לכך שקשה לנו ליצור בדמיוננו תופעות שלא ראינו כמותן או דומות להן.
לא יכולתי לדמיין לעצמי "תופעה" על גבר עם שער ארוך, וכשנתקלתי בכזו, היא עוררה בי חוסר נוחות, תימהון. לשמחתי אמא שלי יכלה לפתור לי את הקונפליקט, להסביר לי, להרחיב את נקודת המבט שלי.
דמות להזדהות (מודל) נותנת שם לחוויות. מודל יכול להוות נקודת התייחסות על מנת להבין ולהכיר את עצמנו טוב יותר.
אך מה קורה כאשר משהי חווה איזשהו קונפליקט כזה לגבי עצמה? קיימת תחושה של חוסר התאמה בין החוויה הפנימית למציאות ולאפשרויות שמוצעות לנו. תחושה שאין לה שם, משהו עמום "אני מרגישה שמה שיש בעולם לא ממש מתאים לי, אבל אני לא יודעת למה, ומה בעצם כן נכון עבורי".
במציאות שבה יש מספר מצומצם למדי של בחירות או סגנונות חיים, לא תמיד הם מתאימים לרצונות הפנימיים שלנו. מצב כזה יכול להביא לחוויה שאין לה שם, של בילבול, חוסר התאמה, עד כדי נסיון להבין "מה לא בסדר אצלי"?
דמות להזדהות (מודל) נותנת שם לתופעות/חוויות. מודל יכול להוות נקודת התייחסות על מנת להבין ולהכיר את עצמנו טוב יותר. זה לא אומר שאנחנו בהכרח נהייה העתק של המודלים, או שנבחר בדרך אחת ולא אחרת- אך עצם קיומו של רעיון, מאפשר לנו לבחון האם הוא מתאים לנו, איך הוא מתאים לנו, למה, ומה נרצה לשנות בו.
המנגנון הזה נטוע עמוק בפסיכולוגיה האנושית. אם נלך קצת עמוק יותר ואחורה על ציר הזמן, נגיע לינקות שלנו. הפסיכואנליטיקאי דונאלד ויניקוט מצביע על חשיבות של המבט וקשר העין האמהי עם התינוקת.
התינוקת מסתכלת על אמא שלה, ורואה במבט של האם את עצמה (התינוקת). בכך היא מקבלת אישור וחוויה של עצם קיומה. כלומר קיום דמות חיצונית, שמשקפת לנו את עצמנו, מאפשר תחושה של קיימות עצמית, מאפשר לבנות זהות ומספרת לנו על פוטנציאל גדילה והתפתחות בקיימים בכולנו.
לא כל מודל הוא מודל "טוב"
לי, באופן אישי, היו כמה דמויות ללא ילדים כילדה ונערה: קרובת משפחה רחוקה- שהיתה עם נכות פיזית קשה, ודוד ודודה- עם התמודדות נפשית. לא ממש "מודל לחיקוי", או מי שהייתי שמחה לבחור ולחיות כמוהן. יותר מזה, אלו נשים שלכרואה המציאות "כפתה" עליהן לא להיות אמהות.
אגב, אני לא באמת יודעת האם זה כך, יכול להיות שהם באמת בחרו, מסיבות שונות, לא להיות אמהות.
יותר מזה, גם אם בסביבתנו היו מודלים לנשים ללא ילדים, ההתייחסות הסביבתית לחייהן לא היתה חיובית, הן נצבעו בגוון קודר, תוייגו כמוזרות או מסכנות. למשל, "השכנות המוזרות" שלחשו שהן לסביות או המורה לאומנות שדיברו עליה בלחש כ"ערירית".
מודל חשוב מכיוון שהוא משמש כדמות להזדהות, לבניייה וחקירה של עצמנו, לחיקוי או אפילו מרידה. אך אם החברה מסמנת מראש את המודל כשלילי (מסכנה, ערירית, משוגעת...), למה ואיך נוכל להזדהות איתו או אפילו ליצור איתו דיאלוג, או לנסות להבין אולי "גם אני כזו".
לכן, יש חשיבות מרובה למודלים חיוביים (וכמובן להתייחסות חיובית ולא שיפוטית כלפיהם). ובאמת בשנים האחרונות יש הרבה יותר דמויות כאלו, בעיקר בסדרות שפונות למבוגרים, וזה חשוב ומבורך. בבלוג אורחת, עדי סוקרת כמה דמויות ומודלים של א.נשים ללא ילדים.
*****
אחד מה"גילט פלז'ר" שלי הוא צפייה במארי פורליו, מודל מעוררת השראה בהרבה תחומים. באחד מהפרקים דיברה על הבחירה של לא להביא ילדים, (ויש בונוס של קאבר משעשע לשיר don't you want me baby):