" עד עכשיו לא עשיתי כלום, זרמתי, נתתי לזמן לעבור, אולי יקרה משהו. אבל בזמן האחרון, אני מתעוררת בלחץ עם המחשבה "מה יהיה?? אני חייבת להחליט!"
יש לי דפיקות לב כשאני מתעוררת, אבל אני תקועה. אני רוצה ילדים או לא? אולי אני אלהורית? אני לא אוהבת את המילה. אבל השאלה מאוד ברורה: ילדים: כן או לא? ואני לא יכולה להחליט".
בחיים יש כל כך הרבה בחירות, הרבה המהן קטנות, יומיומיות, והרבה אישיות ומהותיות יותר.
למשל הבחירה בהורות. האם אני רוצה להיות אמא? שיהיו לי ילדים וילדות?
ככל שהבחירה גדולה ומשפיעה יותר על חיינו, ככה נסתבך בה יותר. לפעמים כל כך נסתבך, שנדחה את המחשבה עליה, נדחה את הבחירה וההחלטה.
נבחר, בינתיים לפחות, לבחור לא לבחור. נשמע מסובך? זה באמת מרגיש ככה.
אנחנו חיות בתקופה שבה חופש הבחירה, בעיקר כנשים, רחב יותר מתמיד, כמעט מובן מאליו.
יש בזה הרבה טוב, אך עם החופש בא גם הצורך באחריות- להיות אדוניות לגורלנו ולבחירות שעשינו בחיים.
וזה יכול להפחיד.
מה אם אבחר במשהו שאגלה שלא מתאים לי? למשל מה עם הקורנפלקס 'הבריא' יהיה יבשושי מדי? לא יהיה לי מה לאכול ואני אתחרט שהייתי נוקשה עם עצמי ובחרתי לאכול בריא.
יש לנו חופש ואפשרויות בחירה, לכאורה- תענוג. אבל איתם בא גם לחץ, פחד וקושי לבחור, לפעמים עד כדי תחושה של תקיעות.
למה, למרות החופש ואפשרויות הבחירה יש גם תחושה של תקיעות ועמידה במקום? לכאורה, החיים פשוטים מאי-פעם, אז למה זה למה זה כל כך מסובך?
יש הרבה סיבות, עמוקות ואמיתיות, לשיתוק ולפחד שיש כאנחנו צריכות לבחור.
אינסוף אפשריות, ורק בחירה אחת
"אני אוהבת שיש לי הרבה אופציות, להרגיש שהכל פתוח. אבל אני מרגישה שהזמן והגיל ממש דוחקים אותי לפינה. כי אם אני לא אביא ילדים בקרוב, זהו, נגמר הזמן, נסגר. זה מכעיס אותי! יש משהו חיצוני שמחייב אותי לבחור, לוותר על החיים שלי- על זכות הבחירה".
לפני הבחירה, הכל פתוח ואפשרי. כל האופציות פתוחות בפנינו, ויש תחושה שנוכל למצוא את הדבר או הדרך שיתאימו לי בדיוק.
למשל, אני יכולה לרצות לחיות במושב ירוק ושקט, בעיר שלא מפסיקה, אולי בכלל בחו"ל, או לחלום על בית עם גלגלים. כל אחת מהאופציות מסעירה, לכל אחת קסם ייחודי משלה, תענוג! אבל ברגע שאחליט לגור במושב, מייד אוותר על חלום העיר.
ברגע שהבחירה נעשית, כל יתר האפשריות מתפוגגות. מאינסוף- לאחת.
לפני הבחירה, הכל פתוח, יש תחושה של חופש, השליטה והבחירה בידיי. כאשר אנחנו בוחרות, החופש הזה מתפוגג. במו ידינו צימצמנו את הפוטנציאל האין סופי. ויתרנו על כל האופציות האחרות, הגבלנו את עצמנו לדרך שבה בחרנו.
רצינו חופש בחירה, וברגע שבחרנו, הגבלנו את החופש. פרדוקס.
ואם אני אתחרט?
אין לנו ביטחון וידיעה שהבחירה שלנו תוביל לתוצאות נעימות וחיים נכונים לנו. לא תמיד נוכל לחזור אחורה, וגם אם כן, שינוי יכול לגבות מאתנו מחירים שונים.
עולים בראש תסריטים על איך החיים שלנו יראו, נהייה מאושרות או מרירות? מסופקות או מאוכזבות? וככל שהבחירה לא קונוונציונאלית, יש יותר תסריטים מפחידים.
החשש מהעתיד, והמחשבה שאני אעשה משהו שיתגלה כלא טוב עבורי יכולים להביא לשיתוק. חוסר הוודאות מהעתיד כל כך מפחיד, שעדיף כבר להישאר במוכר שלנו.
יש בחירות שאפשר לשנות. אם אתחרט על משהו שקניתי, אקנה אחר, אם אתחרט על ההצבעה שלי- אבחר אחרת בבחירות בעוד ארבע שנים. אפילו בבחירות מהותיות יותר כמו מקום מגורים, זוגיות או עבודה אפשר לבחור שוב אחרת. קשה, אך אפשרי.
אבל יש בחירות שאי אפשר "לתקן". אם אבחר להיות אמא- לא אוכל להחזיר את הילדים, ואם אבחר באלהורות- יגיע יום וכבר לא אוכל ללדת (וגם לא לאמץ).
האל-חזור מפחיד. הפחד הזה משתק הרבה פעמים, וכדי להתגבר עליו- פשוט נחליט לא להחליט. ניתן לחיים להחליט עבורינו, או שנחכה רגע שבו נתעורר ונדע בוודאות, או למשהו גדול שיבוא ויגיד לנו מה לעשות.
ברוכה הבאה לחיים
יחד עם תסריטי האימה, יש לנו גם תסריטים נעימים וסוחפים על העתיד.
אני עומדת מול מדף הקורנפלקס וכל החושים נכנסים לפעולה: המ... מה יהיה לי טעים ונעים? בלוטות הטעם מתעוררות, ברקע מצטיירת פנטזיה על ארוחת בוקר שקטה במרפסת, ציוץ ציפורים וקורנפלקס שישב לי בדיוק בפינה החסרה בבטן.
פנטזיות, קומדיות רומנטיות או סיפורי הרפתקאות. הכל פתוח ויפה. ברגע שנבחר, לא משנה מה ואיך, המציאות תהייה שונה מאותו סרט מושלם. הסרט נגמר- ברוכות הבאות אל חיים.
למשל, הרבה אמהות מספרות על ניפוץ אשלייה ורודה של אהבה מיידית או סינכון מושלם עם התינוק. גם נשים אלהוריות מגלות שהחיים הן לא רק הרפתקאות ובילויים, כיף וחופש מוחלט.
בכל בחירה שנעשה, אנחנו לא יודעות מה יהיו התוצאות שלה ואיך נרגיש שם. יש הרבה חתיכות חסרות בפאזל של החיים העתידיים שלנו.
עצם הפחד והכאב בניפוץ הפנטזיה, משאיר במקום החמים של האשלייה, ומונע אותנו בכלל מלבחור.
איך כך זה עוזר לנו?
קודם כל, לראות ולהבין מה קורה לנו במחשבה, ברגש ובגוף, מקל קצת על הדברים. לדעת שאת לא היחידה עם הבלגאן בראש, אלא משהו שקורה להרבה מאיתנו בבחירות משמעותיות (כמו קורנפלקס או שאלות על הורות).
אני מרגישה שההבנות האלו מאפשרות להתייחס בחמלה לבלגאן הזה, במקום בשיפוטיות והענשה- וזה כבר יותר נעים ומאפשר קצת מנוחה מעצמנו.
ושנית (ופרקטית)- תוכלי לזהות מה מעקב אותך מלהחליט, האם זה פחד לפספס, ויתור כואב.... ומשם להתחיל לפרום ולעבוד.
מזמינה אותך תמיד לעבור ביחד את המסע להתרת הבלגן.