top of page

הריון של חברה ורגשות קשים- חלק ב'

"אני מקשיבה לעצמי וקולטת שאני אחות ממש אגואיסטית ומגעילה. אחותי מספרת לי על הדבר הכי משמח שיש לה, ואני רק מתבכיינת כאן על כמה קשה לי ולא מצליחה לפרגן?"

ככה דנה שופטת את עצמה, אחרי שנתנה מקום לכל הבלגן שחשה בעקבות ההיריון של אחותה.


אולי את אלהורית, או מתלבטת האם את רוצה ילדים, או שהזמן כבר תכף מחליט עבורך...

חברה מספרת שהיא בהריון, ואת מוצפת רגשות שכאילו לא מתאימים לבשורה המשמחת.


בפוסט הקודם התחלתי להציג את מודל RAIN לעבודה עם רגשות קשים, ואת השלב הראשון - זיהוי הרגשות (Recognize). כל הרגשות הקשים, המבישים, הנעימים והאיכסיים.

בפוסט הזה אכתוב מה לעשות איתם, כדי להקל על עצמנו, וכדי שהקשר ביננו "ישרוד".

"אני" מכילה הרבה רגשות, נעימים, או קשים, חזקים או מעודנים. אך אלו הם רגשות, חלקים בתוכי- ולא כל כולי. אם אני לא הכעס או הפחד, אני יכולה להבין שיש להם מקום, חלק, ואולי הם צריכים משהו.

שלב שני: לקבל Accept

הרבה פעמים, על הרגשות המקוריים (כמו כעס או ביקורת) נצברת שכבת רגשות נוספת. בדוגמה של דנה, בגלל הקנאה והכעס על אחותה, עלו כעס על עצמה וביקורת עצמית.

לרוב, כשעולה רגש לא "ראוי" כמו קנאה, כעס, מיסכנות, תעלה גם ביקורת או רתיעה, "אסור" לנו להרגיש ככה, ושנתבייש לנו מייד!.

גם כשעולה רגש שקשה להיות איתו כמו עצב או געגוע, לרוב לא ננסה פשוט "להיות" איתו, לקבל אותו. ננסה להדחיק, להסיח את דעתנו, למצוא פתרון או הסברים רציונאלים.


מודל RAIN מציע להתייחס לרגשות האלו באופן שונה מאוד ממה שבדרך כלל אנחנו מורגלות בו.

אנחנו רוצות לפתח מערכת יחסים אחרת עם הכעס, העלבון, הביקורתיות וכל רגש אחר שעולה.

אנחנו לא רוצות שזיהוי הרגשות יהיה "קר", רק רשימה או ניטור של המצב. לאחר הזיהוי נרצה לקבל ללא ביקורת או שיפוטיות את כל מה שעולה. הדברים ממילא שם. הם לא נעימים, הם כבדים, אבל שם. הפיל נמצא בחדר, וכדאי להתייחס אליו בידידות.

התנגדות לרגש שעולה רק מעצימה את ההשפעה שלו. זה כמו "לתפוס" גלים בים: כשבא גל גדול, אפשר להחליט לעמוד מולו, להתנגד ולגייס את הכוח שלנו בניסיון לעמוד יציבות. ניתן לו להגיע לעברנו בעוצמה, ואם הוא חזק מספיק כנראה שנאבד את היציבות שלנו. אפשר גם להחליט "לזרום" עם הגל, לקבל את זה שהוא חזק מאיתנו, לוותר על ההתנגדות, להרפות ולצוף יחד איתו.


מאבק פנימי בין כעס, שמחה, קנאה הרגשות, וביקורת עצמית

בשלב הזה אנחנו פוגשות את הרגש שעלה ונותנות לו מקום, מקבלות אותו, בעדינות, אפילו באמפתיה. אפשר לדמות את הקבלה הזו לאמא שאומרת לילדה שבוכה וכועסת מרוב עייפות "נכון חמודה, את עצבנית, את עייפה, תכף נגיע הביתה ותוכלי לישון". בלי שיפוטיות, או כעס על הבכי והעייפות.

פשוט להסביר לעצמנו את הרגש בעדינות, לקבל אותו, ולהזכיר לעצמנו שהוא יעבור.

השיר "מלון אורחים" של רומי, מתאר בצורה הרבה יותר יפה ופיוטית את השלב הזה.

הרגשות הבולטים ביותר "יושבים" או מחביאים רגש אחר, כואב יותר. למשל, כעס יכול לכסות על פחד, בדוגמה של דנה זה פחד מלהיות לא משמעותית יותר, מלהינטש.

שלב שלישי: חקירה- Investigate

אחרי שזיהינו וקיבלנו את הרגשות, אנחנו רוצות ללמוד עליהם ומהם משהו. מהיכן הם הגיעו אלינו? מה הפעיל אותם ועל מה הם "יושבים" אצלנו.

למשל, זיהינו שיש בנו פחד, וגם קיבלנו אותו, הסכמנו לכך שיש בנו רגש לא נעים, ושלכאורה לא מתאים לסיטואציה.

מה השורש של הפחד הזה? מאיפה הוא הגיע פתאום?

אולי הוא מוכר לי ממקומות אחרים?


הכוונה היא לא לשבת ו"לחשוב חזק" על הדברים, לא לנסות למצוא הסבר רציונאלי או פתרון. אלא להיות בתוך תהליך עדין יותר, לפעמים מעודן. להיפתח למודעות רחבה יותר שלנו, שכוללת גם את הגוף והנפש, בנוסף למחשבה.

נבדוק מה התחושות הגופניות שעולות עם הרגש הזה: למשל- כיווץ או שחרור, קיפאון או זרימה, קור או חמימות.

אפשר להקשיב גם לאסוציאציות, זיכרונות ודימויים שעולים כשאנחנו עם הרגש הזה.


לדוגמה, עבודה עם כעס: דנה כועסת על אחותה הקטנה ש"פתאום" בהריון:

"אנחנו מאוד קרובות, ועושות הרבה דברים ביחד, ופתאום יש לה דבר שאין לי בו חלק.

זה כמו שהיה לה חבר כשהיינו קטנות... אבל זה יותר גרוע. כי על החבר שלה דיברנו והיא שיתפה אותי המון. ואז גם ממש שמחתי בשבילה. וזה חבר, זה לא תינוק, שלוקח ממך את כל הזמן והעניין והאנרגיה.

אני מרגישה כאילו ההיריון שלה שם אותי בצד, אין לי שם מקום.

זה כמו להצטופף בפינה, וכל הגוף מכווץ, ואני בקושי נושמת.

מה אני עושה שם בפינה את שואלת? אני לא יודעת אם אני מסתתרת או רוצה שימצאו אותי.

אולי גם וגם.

די מפחיד שם בפינה הזו, מפחיד אותי להיות שם לבד, ושלא יחפשו אותי.

מפחיד אותי שאני כבר לא אהיה חשובה עבורה, כי יש לה משהו כל כך משמעותי וממלא אחר".


הרבה פעמים, הרגשות הבולטים ביותר "יושבים" או מחביאים רגש אחר, כואב יותר. למשל, כעס יכול לכסות על פחד, במקרה הזו פחד מלהיות לא משמעותית יותר, מלהינטש.

כמו בדוגמה, החקירה תאפשר לנו לגלות רבדים עמוקים יותר, אולי פחדים עתיקים שלא תמיד קשורים לסיטואציה הנוכחית.

זה תהליך עדין ועמוק. למעשה, מהווה חלק חשוב בפגישה בטיפול.


שלב רביעי: אי הזדהות- Non-Attachment

ההבנה שאני לא הרגש הזה, גם אם לפעמים מרגיש שהוא מציף את הכל.

"אני" מכילה הרבה רגשות, נעימים, או קשים, חזקים או מעודנים. אך אלו הם רגשות, חלקים בתוכי- ולא כל כולי.

אם אני לא אותו כעס או פחד,

אני יכולה להבין שהכעס- הפחד יש לו מקום, הוא חלק, ואולי הוא צריך משהו.

מתוך ההבנה הזו אפשר לפעול ולתקשר בצורה מיטיבה יותר, לא להרוס את הקשר אלא למצוא דרך שתוכל לשמר אותו:


"נפגשתי עם אחותי אתמול והיא כמובן הרגישה שמשהו לא לגמרי כרגיל, ושאני כועסת עליה.

אז דיברנו ואמרתי לה הכל.

כלומר, לא את כל המילים הקשות וההעלבות שהיו לי בראש לפני כמה זמן.

אמרתי לה שאני ממש שמחה, אבל שאני גם מפחדת מה יהיה על הקשר שלנו, שאני אהיה בשוליים.

האמת, שהיא הייתה מהממת. היא בכתה (כמעט כמו שאני בכיתי בפגישה הקודמת), ואמרה לי שלהפך, ושהיא ממש רוצה ואפילו צריכה אותי איתה ולידה".

לפגוש את הרגש שעלה ולתת לו מקום, לקבל אותו בעדינות, אפילו באמפתיה, ולהזכיר לעצמנו שהוא יעבור.

אצל דנה, הכעס שהיה מורכב (גם) מפחד להיות לבד. ההפנמה שיש בה חלק מפחד, אך שהוא לא כל כולה, אפשרו לה לפעול לא מתוך הרגש הזה.

לא להחמיץ פנים לאחותה, או לנתק קשר מתוך תחושת מסכנות וחרדה. אלא לתקשר איתה, למצוא את המקומות והדרכים בהם היא כן חשובה עדיין לאחותה.


האם בכך בא הכל על מקומו בשלום ודנה ואחותה יחיו באושר ובעושר?

הלוואי, אבל כנראה שלא. פחד, כעס, קנאה וכל החבר'ה הטובים כנראה ימשיכו לבקר.

אך אולי זה יהיה ביקור קצר יותר ומשתק או זועם פחות.

bottom of page