מיתוסים על נשים אלהוריות

אגואיסטיות ונהנתניות, או בודדות ומתוסבכות?

האם יש "אמת" על נשים ללא ילדים?

מיתוסים ואגדות על נשים אלהוריות

כמעט כל מי שמספרת שאין לה ילדים, או שהיא מתלבטת בנוגע לאמהות,

נתקלת בשאלות, הערות או הרמת גבה.

"מה את לא אוהבת ילדים?" "את עסוקה רק בעניינים של עצמך", "תקחי כבר אחריות" "את לא מפחדת להיות זקנה ערירית"?

לפעמים ההערות מלוות בדאגה ואהבה,

לפעמים בשיפוטיות, חוסר סובלנות ואפילו כעס, או רצון "ליישר" את האישה הסוררת.

מאחורי ההערות האלו מסתתרים מיתוסים- אמונות, לא נכונות בהכרח, שעוזרות לאנשים ולחברה לשמור על הסדר הידוע, המוכר והבטוח.


ריכזתי כאן כמה מיתוסים פופולריים במיוחד:

מיתוסים שיפוטיים, מרחמים, פסיכולוגיסטיים ובונוס של מיתוסים הזויים.


השיפוטיים

1. "הן אגואיסטיות": המיתוס הזה נובע מהנחה שנשים ללא ילדים מרוכזות מדי בעצמן, בבעיות או בבילויים שלהן, ולכן אין להן זמן או פניות להקדיש לאחרים.

אבל למה להקדיש זמן לבעיות או לצרכים הפרטיים זה משהו שצריך להתבייש בו?

בנוסף, יש הרבה דרכים לתת לחברה ולסביבה, בין אם זה בעבודה ובין אם זה בפעילות אחרת, כל אחת מוצאת את הדרך שלה.

גם להורות יכולות להיות סיבות אגואיטיות: כדי לא להיות לבד, כדי שיהיה למי לתת ולקבל אהבה, "כי אני ממש רוצה". וכן, גם זו בחירה לגיטימית J.


2. "הן שונאות ילדים": כן. חלק מהאלהוריות לא אוהבות קרבת ילדים, או פחות סובלניות לרעש ולהמהומה שילדים עושים. לאחרות יכול להיות קשר טוב ואוהב עם ילדים לא שלהן: הן דודות מגניבות (אני למשל), או מורות, גננות, פסיכולוגיות או רופאות ילדים ועוד ועוד...

להגיד "אני לא אוהבת ילדים", או אפילו רק "אין לי סבלנות לילדים" זה נתפס כפרובוקטיבי.

אבל... כמה פעמים שמעתי מאמהות את המשפט "אני לא אוהבת ילדים, חוץ מאת אלו שלי"....


3. "הן לא אחראיות" להיות אמא ולגדל ילדות וילדים זו חתיכת אחריות. אין על זה ויכוח. האחריות הזו בהחלט יכולה להשפיע על ההחלטה האם להיות אמא. אבל להסיק מבחירה אחת, לגבי כל יתר החיים והבחירות- זו השלכה רחבה מדי, ופוגענית.

האם אחריות זו תכונה שמגיעה אל נשים רק יחד עם החסידה? ברור שלא.

אני מכירה נשים שהיו מאוד אחראיות גם לפני הילדים, וכאלו שפחות אחראיות- גם אחריהם...

אגב, יש נשים שיודעות, או מניחות, שהן "יהיו אמהות לא טובות", בגלל מגוון סיבות, ומה אחראי יותר מזה- להימנע מלגרום נזק לילדה הפוטנציאלית.

חלק מהאלהוריות לא אוהבות קרבת ילדים, או פחות סובלניות לרעש ולהמהומה שילדים עושים. לאחרות יכול להיות קשר טוב ואוהב עם ילדים לא שלהן

המרחמים/ תופסים בעלות

4. "החיים שלהן ריקים וחסרי משמעות": ילדים זו שמחה, טעם החיים, סיבה לקום בבוקר, אלו התפיסות המקובלות אצלנו. דווקא בגלל האמונה הזו, למי שאין ילדים, מבחירה או בגלל נסיבות החיים, הרבה פעמים מקדישה מחשבה וזמן להבין מה "משמעות החיים" עבורה.

מה זו משמעות? משמעות יכולה לבוא לידי ביטוי בהרבה צורות, למשל עבודה משמעותית, יצירה ואומנות, פעילות חברתית, אקולוגית, מעורבות פוליטית, סיוע וליווי אנשים או ילדים אחרים בהתנדבות או כמקצוע.

אגב, עצם המחשבה שגם להורים הילדים נותנים את ה- משמעות לחיים היא בעצמה מיתוס...


5. "הן יישארו זקנות עריריות": "כדי לא להיות זקנה, צריך למות צעירה". סליחה על המורבידיות, אך זיקנה היא אחד הנושאים שהכי מפחידים אותנו כחברה שסוגדת לצעירות.

הרבה פעמים הילדים והילדות מטפלים בהורים בעת זיקנה, עם כל המורכבות והקושי שיש בכך לכל הצדדים. לנשים שאינן אימהות אין מי שייקחו את התפקיד באופן "טבעי". אבל זה דבר ידוע ומדובר (וכן, גם מפחיד) גם כשהן צעירות יותר. לכן הן מחפשות פתרונות אלטרנטיביים, בעיניים פקוחות: משפחה נבחרת, חיים בקהילה, או חיסכון לשעת זיקנה כבר בגיל צעיר, כשזה נראה עוד רחוק כל כך.


חברה טובה שלי עובדת עם קשישים ולרובם יש ילדים או ילדות. יחד עם זה, ההתמודדות הכי קשה בגיל הזה, היא דווקא בדידות. למעשה בדידות היא המחלה הקשה החריפה ביותר של הגיל השלישי, עד כדי כך שבבריטניה מינו שרה לענייני בדידות. כן, זה כואב ועצוב מאוד, וקשה לדמיין שכולנו אולי נגיע למצב הזה, בין אם היינו או לא היינו אמהות.

אז לאהוב ילדים, או לא, לאהוב חתולים או רק את הילדים הפרטיים שלך, הלוואי שהכל יהיה לגיטימי. שיהיה מקום לכל ההעדפות, למגוון בחירות וסיגנונות חיים. אמן והללויה.

6. "הן עושות משהו בלי לחשוב, והן יתחרטו על זה": למעשה, במחקר מארה"ב מצאו שברוב הפעמים, ההחלטה לא להיות הורים או הורות ממש לא נלקחה בפזיזות, בלי מחשבה, אלא להפך, אחרי תהליך של בירור עמוק (לבד או בטיפול). טוב שיש מחקר כזה, אבל זה די ברור שכשמישהי לוקחת החלטה מהותית ולא שגרתית על החיים שלה, היא תקדיש לזה מחשבה וזמן לבירור.

"הן יתחרטו על זה"? אין לדעת. כמו בכל בחירה או דרך שאנחנו לוקחות בחיים, לא ידוע מראש מה יהיו התוצאות, האם נהייה מרוצות או שנתחרט


הפסיכולוגיסטיים

7. "הן דפוקות וצריכות טיפול": התלבטות או חוסר רצון בילדים הם רגשות ששונים מהנורמה, מאורח החיים שמקובל ושזוכה לעידוד מהחברה. אבל מי שבוחר או בוחרת באורח חיים אחר, לא הופכת ל"דפוקה", או לא בסדר. זו בחירה שונה- אבל לגיטימית.

ההיסטוריה שלנו מלאה בדוגמאות לנשים וגברים שהיו "חריגים", שונות מהמקובל חברתית וזכו להשמצות ואפילו נידוי. היום במבט לאחור, לא ברור לנו למה, ועל מה המהומה.

דוגמאות? בבקשה:

נשים שהתחילו ללבוש מכנסיים, נשים שנאבקו על זכות הבחירה וגם המאבק להכרה של חברות וחברי הקהילה הגאה.


מה עם "הן צריכות טיפול"? זה לא תמיד פשוט, לברר מה נכון לך, וזה נעשה הרבה יותר מסובך כשמסביב אומרים לך שאת דפוקה, מוזרה או אגואיסטית. לפעמים יש מחירים אישיים וחברתיים בבחירה או התלבטות חריגה, וחשוב שיהיה מקום לבדוק את הקשיים, להתמודד איתם, ולהיות איתנה יותר מולם.

טיפול יכול להיות חשוב. לא כדי "ליישר", "להמיר", או להחזיר למוטב אף אחת.

טיפול חשוב כי הוא מאפשר להקשיב באמת ולהבין מה נכון לכל אחת, לגלות האם היא כן או לא רוצה להיות אמא, ואחר כך, גם לחיות עם הבחירה, עם הוויתורים, והשאלות שממשיכות לעלות- תהייה ההחלטה אשר תהייה.


8. "יש להן טראומות מהילדוUת, ובטח ההורים שלהן היו דפוקים". ילדים וילדות שחוות טראומות, נטישה או התעללות זה אחד הדברים שהכי מכאיבים ועצובים. בבגרות , חלקן בוחרות לא להביא ילדות וילדים משלהן, ולאחרות יש ילדים.

מי שבחרו להיות אמהות, יכולות לחוות את האימהות כחוויה מתקנת, שמאפשרת להן להיות לילד או לילדה שלהן הדמות שלא היתה להן. זה מרגש, חשוב ונהדר.

אך לא כולן כך, ילדות קשה בהחלט יכולה להשפיע על הרצון וההחלטה האם להיות אמא.

וכן, כמובן שיש גם הרבה נשים עם ילדות נורמטיבית, אפילו מאושרת, שהן לא אמהות.


9. "בסתר, הן כן רוצות ילדים, אחרת לא היו מדברת על זה כל כך הרבה!" האמת שהתלבטתי האם המיתוס הזה לא יותר מתאים לקטגוריית "המיתוסים ההזויים"...

אבל אתייחס ברצינות: ההנחה במיתוס היא שעצם הדיבור על ההתלבטות או חוסר הרצון בילדים מחפה על רצון בילדים. רצון שבגלל סיבות לא ברורות הן לא נותנות לו ביטוי.

בפסיכולוגית קוראים לזה "מנגנון היפוך תגובה".

כמו למשל גבר שבאופן לא מודע נמשך לגברים, , אבל המשיכה הזו מאיימת עליו, מפחידה אותו, והוא הופך להיות ההומופוב הכי גדול וקולני בשכונה.

ועכשיו נבדוק רגע עד כמה אמהות מדברות על הילדות והילדים שלהן, על האימהות, על הגידול, הריון לידה וכל העולם שקשור הזה?

הן מדברות על זה המון! לפי אותו היגיון, הן עסוקות באמהות ובילדים שלהן בכזאת אינטנסיביות דווקא בגלל שהן לא כל כך רוצות אותן.

הגיוני, לא? לא.

הגיוני לשוחח, להתעסק, לקרוא ולצחוק על דברים שמעסיקים אותנו- בין אם אלו חוויות האימהות ובין אם זו ההתלבטות, או החוויות של נשים ללא ילדים.

ההיסטוריה שלנו מלאה בדוגמאות לנשים וגברים שהיו "חריגים", שונות מהמקובל חברתית וזכו להשמצות ואפילו נידוי. היום במבט לאחור, לא ברור לנו למה, ועל מה המהומה.

ההזויים

10. לא אוהבות סקס / חושבות רק על סקס: נו, באמת... אין לי כוח למיזוגניה...

11. "זו המשוגעת של החתולים": המיתוס הזה שייך כמובן לקטגוריה של המיתוסים השיפוטיים. אבל... מה רע בחתולים?


אז לאהוב ילדים, או לא, לאהוב חתולים או רק את הילדים הפרטיים שלך, הלוואי שהכל יהיה לגיטימי. שיהיה מקום לכל ההעדפות, למגוון בחירות וסיגנונות חיים. אמן והללויה.

על אחת ההשפעות שיש על המיתוסים האלו, אפשר לקרוא כאן

"הי! איך היא לא הזכירה את מה שתמיד אומרים לי????"

פיספסתי מיתוס או הערה שנראים לך מתאימים? תכתבי לי למטה בתגובות או למייל ואני אוסיף בשמחה!

לשאלות ולתאום פגישת יעוץ טלפונית חינם:

איך תוכלי להיעזר בי?

לא משנה כמה זמן את כבר מרגישה כך,

הרבה יותר חשוב מה את מאחלת לעצמך.

אם יש לך רצון בחיים מספקים,

עם ערך עצמי והגשמה עצמית,

אם יש בך כמיהה לקשרים אמיתיים,

אם את מוכנה לשפר את איכות חייך,

אם את מוכנה להיות עצמך,

להתחבר ליכולות  ולמשאבים הפנימיים שלך,

אני אשמח ללוות אותך בדרך.

  • Facebook Social Icon

Tel-Aviv | נעמה בן-שמחון  | פסיכותרפיה גופנית | תל-אביב | naama.bens@gmail.com | 052-3476640

whatsapp.png

© 2023 by Name of Site. Proudly created with Wix.com