על יחסים לא-מונוגמיים בטיפול*

"ליבי רחב מדי בשביל גבר אחד בלבד"/אידית פיאף
poliamory simbol

"כשתגדלי, תמצאי בחור ותאהבי רק אותו, והוא יאהב רק אותך, ותחיו ביחד לנצח".

ככה סיפרו לי כשהייתי ילדה. מאז הבנו שהבחור יכול להיות בחורה, ושהנצח- יש לו סוף. אבל נראה שיש מרכיב בסיפור שעדיין קשה לערער עליו: הבלעדיות של הקשר והזוגיות. אפילו מודלים של "משפחה חדשה", שמכילים הרבה וריאציות של הרכבים זוגיים- משפחתיים, כמעט לא מוזכרים קשרים של יותר משני בוגרים, שלא קשורים דרך ילד/ה.


על מה אנחנו מדברות? למה הכוונה יחסים לא מונוגמים?

בקצרה ממש אפשר להגדיר יחסים לא מונוגמיים כקשר המאפשר יחסים מיניים ו/או רומנטיים מחוץ לקשר הזוגי, בידיעה ובהסכמת כל הצדדים. מכאן זה הולך ונהייה מורכב:


בד"כ כאשר מדברים על יחסים פתוחים, הכוונה לקשר/ים *מיניים* מחוץ למסגרת זוגית, כדוגמת חילופי זוגות, צירוף פרטנר/ית מינית לזוגיות, קשר לצרכי סקס שבן הזוג לא רוצה/יכול לממש (למשל-קינק) ועוד. כמובן שלא תמיד ניתן להפריד בין סקס לאהבה, וגם כאן הגבולות, ובכן, פתוחים.


פוליאמוריה (פולי: ריבוי, אמורי: אהבות) מרחיבה את ההגדרה גם ליחסים *רומנטיים*, של קשר, קירבה ואהבה. גם כאן המונח מכיל בתוכו הרבה סגנונות ומבנים שונים של קשרים: למשל זוגיות עיקרית ועוד בני זוג מישניים, או שלישיה (או יותר) שיש בין כולם יחסים רומנטיים/מיניים. בעצם, כל קומבינציה של קשרים רומנטיים/מיניים המכילה יותר משניים, בהרכבים של מגדר ונטייה מינית שונות (וגם א-מיניים).


אז מה הבעיה בעצם ביחסים מונוגמים?

אין בעיה ביחסים לא מונוגמים לכשעצמם. אך כמו כל בחירת חיים לא נורמטיבית, המפגש עם הסביבה יוצר חיכוך וקושי.


עברו הרבה שנים מאז שסיפרו לי אגדות רומנטיות, אבל נראה שאידאולוגיה של קדושת האהבה הרומנטית והבלעדית לא השתנתה. למוסר הדתי ואיסוריו ("לא תנאף") יש חלק היסטורי חשוב שמוטמע בתרבות.

גם התרבות החילונית, הקפיטליסטית, רואה בזוגיות את המנוחה והנחלה, המקום המאושר בו כל צרכינו יסופקו: פיזיים, רגשיים, אינטלקואליים, מיניים, רוחניים... וכל אלו ימולאו על ידי אדם אחד/ת.


אם נשהה לרגע את האידאולוגיה הזו, נוכל להכיר ולהסכין לכך שלבני/בנות הזוג יש קשרים וחוויות שלנו אין חלק בהן, שהםן מציעות מזמנן גם לקשרים אחרים. למשל שלבת הזוג יש קשר רגשי עמוק עם חבר ותיק, ולבן הזוג יש חיבור אינטלקטואלי מרגש עם קולגה. כלומר- צרכים שונים יכולים להיות מסופקים גם מחוץ לזוגיות.

כמעט הכל- חוץ ממין ורומנטיקה.


הרבה פעמים, למשל בייצוגים במדיה, מערכות יחסים פתוחות מוצגות בהקשרים של בגידה, הדוניזם וחוסר אחריות. מי שנמצא/ת במערכת יחסים א-מונוגמית, חשופה לסטריאוטיפים שליליים, לביוש. כתוצאה יכולה להתפתח לעיתים אשמה מופנמת, עמדה מתגוננת וצורך בהסתרה.

 

איך נראית המונוגמיה *שלך*?

אם מערכות יחסים פתוחות הן יחסים לא מונוגמיים- מה זו בעצם מונוגמיה?

ההגדרה הפשטנית היא- יחסים שאין בהם קשר רגשי או רומנטי מחוץ למערכת הזוגית.

אך האם הגבול הוא תמיד כה ברור?

מה תחלקו עם בן/בת הזוג, מה תרצו לשמור בפרטיות (או סוד) ומול מה תרגישו אשמה?

פינטוז על האקס? התאהבות רוחנית באדם שפגשת בסדנה? קראש על המורה ליוגה? פורנו? פלירטוט מילולי במקום העבודה? התאהבות רגשית בקולגה? לצאת איתה לבילוי ערב?

ואולי יש מקומות שבהם הגבול גמיש יותר- למשל זוגיות המאפשרת סקס עם מישהו/י ממגדר שונה, או בחו"ל, או רק עם האקסית, או "תעשי מה שאת רוצה- רק שאני לא אדע".

למה ומה חשוב לנו לדעת כמטפלות?

אבל אין לי בעיה עם זה! האמנם? גם אם אנחנו ליברליות ופתוחות, כבנות אדם יש לנו הטיות ואידיאולוגיה מנחה- הרבה פעמים סמוית. כמטפלות אנחנו רוצות, לכל הפחות, לזהות אותן.

יש כמה שאלות פשוטת שמאפשרות לזהות הטייה/הסתייגות כזו, למשל:

  • האם היית מספרת לילדה (באופן מותאם גיל) על מבנה יחסים לא מונוגמי? היא מודעת לקשרים זוגיים, אז למה לא לשלישיה אוהבת?

  • אם אחי היה מגיעה לארוחה עם בת הזוג שלו, ועם עוד אהוב- האם הייתי נינוחה מול זה?

  • הצצת בפייסבוק של חברה וראית תמונה שלה עם שני אהוביה. אלו מחשבות ורגשות ראשוניים היו עולים מול?

יושרה: אם המחשבה על יחסים פתוחים קצת "נתקעת לך בגרון", ומגיעה לקליניקה משהי ששוקלת או נמצאת בקשר כזה, תבדקי האם את המטפלת המתאימה עבורה.

לבוא לטיפול עם חווית שונוuת, יכולה להיות מצב מאוד פגיע ורגיש. הסנסורים פתוחים והמגננות מוכנות, וגם נימים של הסתייגות או שפיטה יכולים להרפות ידיים, לנפץ את האומץ שנדרש כדי להגיע.

הרחבת הידע: אם בחרת לטפל במי שנמצאת ביחסים פתוחים, תקראי ותלמדי על הנושא. זה בסדר אם לא נדע הכל ונשאל את המטופלת. אבל אם המטופלת צריכה להסביר ז'רגון ודברים בסיסיים, על חשבון הזמן והכסף שלה באופן נשנה, זו יכולה להיות חוויה מאוד מתסכלת, מתישה ואף פוגעת באמון.

חשוב גם להכיר נושאים ייחודיים שקשורים למבנים ביחסים א-מונוגמים.

למשל: הקשרים והקשיים שיכולים להיות מול האהוב של בן-הזוג, ההחלטה מי/האם יש פרטנר עיקרי וקשיים רגשיים כשבת הזוג מתאהבת.


לא הכל קשור: יחסים זה החיים עצמם, וקשורים להכל. אך חשוב לא להסתכל על כל הדברים שמובאים לטיפול רק תחת העדשה של קשר לא-מונוגמי.

"בוודאי שהיא חשה חוסר ביטחון, בת הזוג שלה נמצאת עכשיו עם גבר אחר!" זו מחשבה שבהחלט יכולה לעבור בראש המטפלת.

חוסר ביטחון, פחד, קינאה, נקמנות, חוסר ערך, כעס, פחד נטישה הם רגשות וקשיים מצויים ביחסים-מונוגמיים או לא. א-מונוגמיה יכולה להעצים את התדירות או העוצמה שלהם, אך מונוגמיה איננה בהכרח הפתרון, ונרצה לחקור את הקושי, לתת לו ביטוי, לגיטימציה וגם אפשרות לתנועה בתוכו. כמו בכל נושא בטיפול.


שינוי: כפי שההגדרה של מונוגמיה יכולה להיות רחבה ושונה מהנורמה, גם מערכות יחסים פתוחות יכולות להשתנות על פני זמן, קשרים או נסיבות חיים. חשוב לתת לגיטימציה לשינוי, למרחב חקירה, להתנסות וחזרה.


פתלוגיזציה: אם נחשוב על יחסים פתוחים מפריזמה של קשיים התפתחותיים (ועד פתולוגיה), אפשר להעמיס על הבחירה הזו שלל "הפרעות": חוסר הסתגלות, דפוסי היקשרות נמנעת, או אולי להפך- תלותית, תחושת מחסור וריק, סימפטום לבעיות בנישואים, מיניות לא מווסתת, פחד מלקיחת אחריות ומהתבגרות, פיטר-פן ניצחים.

כמובן שאפשר, אפילו כדאי, להתבונן בטיפול על כל אלו- כחלק מהשיח על האופי של קשרים ומערכות יחסים, כמו בכל טיפול. מתוך רצון לזהות ולרכך דפוסים לא מיטיבים, ולאפשר קשרים מזינים יותר, בהתאם לסגנון החיים שהמטופלת בוחרת בו.

 

*הפוסט הזה נכתב במקור לפינה בקבוצה סגורה של מטפלים.ות, שבאה לשפוך אור ולשאול שאלות על סגנונות חיים וזהויות שמחוץ לנורמה.