דנה נכנסת לחדר, צונחת לכורסה ומכריזה:
-"מגיע לי מזל טוב"
הקול שלה נשמע כאילו משהו נורא קרה. אני מחכה קצת, לראות איך תמשיך.
-אני עומדת להיות דודה. אחותי הקטנה בהריון.
אחותי הקטנה בהריון, ואני ממש כועסת עליה! ואני מרגישה זוועה.
אני מרגישה נורא, אני בקושי יכולה לפרגן לה, ואני מרגישה כל-כך מגעילה בגלל זה.
"גוש האיכס" בגרון מופיע, אנחנו כבר מכירות אותו, והפעם הוא מגעיל ומכאיב במיוחד.
אחותך, חברה טובה או מכרה יקרה מספרת לך שהיא בהריון.
את יודעת שאת צריכה לשמוח עבורה, ואולי אפילו מרגישה כך באמת, אבל לצד זה יש גם תחושות של כיווץ, רתיעה, כאב או קינאה.
אולי הסיפור שלך שונה משל דנה, או שכעס זה לא הרגש הדומיננטי אצלך.
אולי זו החברה הטובה שלך, וההיריון שלה מעלה חששות שתתחילו להתרחק. לא בכעס או בריב, פשוט שכל אחת תשתקע בתחומי עניין שונים, תהייה בעולמה.
ואולי זו קינאה. קינאה סמויה אפילו מעצמך. קינאה כי לך אין זוגיות, או קינאה על האומץ, על ההחלטה.
אולי השינוי הגדול בחיים של חברה שלך, מגדיל תחושה של חוסר משמעות או ריקנות בחייך.
אולי זו דווקא ביקורת או יהירות, מה היא עושה לעצמה?
אלו לא רגשות "כייפים" בכלל. ועל התחושות המבלבלות האלו, הרבה פעמים נוסף גם קול שיפוטי או בושה. "איך זה שאני לא "שמחה בשמחתה?". "אני לא מכירה את עצמי ככה, מקנאה כל כך".
להתעלם מרגשות קשים, זה כמו להתעלם מפיל באמצע החדר. לא סתם פיל, אלא כזה גדול ומסריח, שגם חוסם לנו את שדה הראייה
ארבעה שלבים לעבודה עם רגשות קשים
מאיפה מגיעות התחושות האלו?
האם אפשר "להפטר" מהן?
ואיך "לשרוד" את ההיריון של חברה?
מה אפשר לעשות?
הפעם אני אציע כאן מודל/תהליך לעבודה עם רגשות, שפגשתי בלימודי בודהיזם, ויש לו קיצור חמוד וסגרירי- RAIN :
Recognize – זיהוי
Accept - קבלה
Investigate - חקירה
Non-Attachment- אי-הזדהות
Recognize- זיהוי
מטרת השלב הזה היא זיהוי הרגשות התחושות והמחשבות שיש בנו. כל הרגשות, אלו הנעימים והטובים, וגם אלו "הלא-טובים", הקשים, ה"לא ראויים".
יכול להיות שנרגיש גם רגשות סותרים לכאורה: שמחה, התרגשות, אהבה, אבל גם קינאה, כעס, יוהרה, בדידות, עצב, חוסר ערך ועוד...
הרבה פעמים יש שיכבה נוספת, רגשות ומחשבות שעולות בגלל הרגשות הלא נעימים- למשל: בושה, או ביקורת עצמית. (כמו דנה, שעולה בה ביקורת עצמית, בגלל חוסר הפירגון שלה).
אנחנו רוצות להכיר את כל הרגשות האלו.
התהליך הזיהוי יכול להיות מאתגר לפעמים. לא נעים לראות את האיכס שיש לנו בפנים, לא כיף לחוש עצב או קושי.
אך זיהוי המרכיבים של סבך הרגשות האלו מאפשר קצת מרחב, נשימה, ונותן פרספקטיבה- על הסיטואציה ועל עצמנו.
לא נעים לראות את האיכס שיש לנו בפנים, לא כיף לחוש עצב או קושי. אבל זיהוי המרכיבים של סבך הרגשות שלנו, מאפשר קצת מרחב, נשימה, ונותן פרספקטיבה- על הסיטואציה ועל עצמנו.
אני אתן דוגמה איך תהליך כזה יכול להישמע בפגישה קליניקה שלי:
אני יודעת שאני צריכה להרגיש שמחה עבורה. ואני באמת שמחה, תמיד היא דיברה על זה שיהיו לה ילדים- ואם היא לא היתה מצליחה להגשים את זה הייתי מצטערת עבורה.
כי אני באמת אוהבת אותה.
אבל... אבל אני גם עצובה. קשה לי להסביר את העצב הזה..
זה כמו להיפרד, נגיד אם היא היתה מספרת לי שהיא עוברת לחיות ממש רחוק, לאוסטרליה. כמה שאני אוכל לשמור על קשר, הקשר כשהיא רחוק- לא אותו דבר. ככה אני מרגישה, להיפרד ממנה ממש. זה מאוד מעציב אותי. אני מרגישה בודדה.
בודדה ומוזנחת. כי לא יהיה לה זמן או כוח. זמן של שתינו ביחד, זמן בשבילי.
כאילו, אני כועסת עליה עוד לפני שקרה משהו בכלל. פתאום הדברים שלי לא מספיק חשובים או מעניינים, הסיפורים שלי שוליים לעומת ההתמודדיות שלה, לעומת הילד שלה.
ותכל'ס באמת מה העניין הגדול בשטויות בעבודה, או עם הדיט, או ההתלבטויות שלי מול זה שהילד שלה פתאום חטף פריחה ו 40 מעלות חום?
אני מרגישה שולית, לא נחשבת, לא מספיק.
למה בכלל חשוב לזהות את הרגשות האלו? כי הם כמו פיל במרכז החדר:
● גם נתעלם מהפיל הזה, הוא שם והוא מצמצם את המרחב.
כלומר, גם אם לא לא נזהה את המחשבות והרגשות, הם עדיין שם. והרבה אנרגיה מושקעת ברגשות הלא מודעים האלו. במקום להשקיע אנרגיה בדברים רצויים לנו, יצירתיים, שמצמיחים או כיפיים לנו, היא מופנית כדי להסוות אותם שרק לא נרגיש את האיכס.
● זה פיל גדול ומסריח- רגשות קשים גם (ובעיקר) אם הם לא מודעים, צובעים את התפיסה שלנו, משפיעים על מצב הרוח, על היחס שלנו לעולם. בקיצור- הפיל הזה מסריח את כל החדר וגם את המסדרון.
● הפיל הגדול הזה מצמצם את שדה הראייה- וקשה לראות מי נמצא מאחורי. כשיש לנו רגשות קשים, קשה לראות גם את הצד השני, ואפילו את האכפתיות והאהבה שיש לנו אליה.
בנוסף, שדה הראייה מצטמצם וקשה לראות את "האופק" מעבר למצב הנוכחי הרגעי- להסתכל על תקופת החיים השלמה שלנו. גם על ההיסטוריה המשותפת שלנו, וגם על העתיד.
השלב הזה מוקדש כולו לזיהוי ו"תיוג" כלומר נתינת שם לרגשות שעולים (למשל- כעס, קינאה, ציפייה, התרגשות). הזיהוי מאפשר לנו להכיר בכך שהם שם, לקבל אותם, ורק משם גם לשהות ולחקור אותם, ולבסוף גם להגיב אליהם ולבחור לפעול שתיטיב איתנו.
"זה כמו חתיכות של פאזל, שהיו בערמה, ועכשיו אני רואה תמונה יותר מלאה. יש בתמונה גם פרטים אבל זה לא בלגאן עם חתיכות לא קשורות. אפשר קצת לנשום".
איך לעשות את זה?
בשנות העשרים שלי, כשהתחלתי יותר להכיר ולהתקרב לעצמי, היתה לי "מחברת הדמעות"- מחברת עם כריכה אדומה, קצת מצ'וקמקת, שליוותה אותי וספגה הרבה ממחשבות, דמיונות וכאב.
הרבה פעמים אני ממליצה על כתיבה, וגם כאן. לקחת מחברת ופשוט לכתוב בלי סינון, בלי בקרה או שיפוטיות תוך כדי. לכתוב במקום בלי הפרעות. לכתוב את הדמעות, את המחשבות המגעילות, את המיסכנות או היוהרה, וגם את המחשבות הנעימות, הרגשות הנאצלים והתקוות.
ואז, אחרי מספר ימים, כשאת לא בתוך הסערה, לחזור ולסמן דברים שחוזרים על עצמם, לזהות מה יש בתוך הסבך הזה.
השלב הזה מאוד משמעותי, ואפשר ללמוד ולהרגיש הקלה אפילו רק ממנו.
צריך לתת זמן לתהליך הזה, להיות עם הדברים, ולכן כדי לא ליצור עומס, את השלבים הבאים והעבודה איתם, אכתוב בבלוג הבא.