אי שם לקראת אמצע שנות העשרים שלי, התחלתי את החיים "האמיתיים":

עברתי למרכז הארץ, גרתי בשותפות עם חברה טובה והתחלתי עבודה נחשבת.

אך הייתי עצובה, חסרת ביטחון וחשתי מנותקת מחיי.

הבנתי שאני ממש לא רוצה להמשיך ככה, שאני רוצה עזרה.

מכיוון לא ידעתי שום דבר על טיפול ולא ידעתי את מי לשאול-

פניתי לשירות הפסיכולוגי של קופת החולים.

​

הפגישה התקיימה בבניין אפרורי מחניק ומנוכר.

פגשתי פסיכולוגית צעירה, ובמשך כשעה סיפרתי על עצמי, ריגשותי ולמה פניתי לטיפול.

בעודי מנגבת את הדמעות, נכנסה לחדר פסיכולוגית נוספת- כנראה האחראית-

שעלעלה במהירות בדברים שהצעירה כתבה.

היא נאנחה קלות, וכמעט בלי להביט בי אמרה לי:

"טוב. ברור לי שאת צריכה טיפול. כי אם תמשיכי ככה- החיים שלך לא יראו יותר טובים.

את רק תסבלי יותר, ולא תצליחי להשתנות".

​

בום. לא הייתי מוכנה לישירות שכזו.

הזדעזעתי, נפגעתי, כעסתי ו...

התחלתי טיפול (אצל פסיכותרפיסטית פרטית).

​

אמנם אפשר ורצוי היה לאמר את הדברים בצורה יותר אמפטית, רגישה או קשובה אבל-

אין ספק שהמסר הועבר באופן ברור.

​

השינוי אפשרי. טיפול יוכל לעזור.

לא כדאי לשאת את המטען הכבד הזה לבד.