בדרך לארוחת חג משפחתית אצל ההורים. עם כל פיתול, ככל שהיא מתקרב לבית- היא מתכווצת.
פתאום היא שמה לב שהיא בקושי נושמת, הבטן והכתפיים מכווצות, "כמו שריון".
שוב יהיו ההערות של דוד אריה החטטן:
"את כבר לא ילדה", "נו, מתי תעשי נחת לאמא שלך?",
וגם אמא שלה, לעיתים מגניבה אליה מבט עצוב או מיואש.
היא כבר מתחת לבית, וכשהיא מתקנת את הליספטיק, "צבעי מלחמה" אמא שלה קוראת לזה,
היא מרגישה כאילו היא מתכוננת לקרב.
"הפעם זה יהיה שונה. אני יותר רגועה ובטוחה בעצמי", היא מבטיחה לעצמה.
להרבה מאיתנו יש "דוד אריה" כזה, שניחן בחוסר טאקט או ביקורתיות וחטטנות יתר, ומפגשים משפחתיים יכולים להיות אירוע שמעורר מתח או תחושת חוסר שייכות.
עולה צורך להתגונן מפני "הצקות" והערות פולשניות, ואפילו ביקורת וחוסר קבלה.
במפגשים מסוג כזה, שנחווים כהתקפה, עולה תגובת מגננה "מהבטן", תגובה שהיא לאו דווקא האופטימלית לעצמנו ולמערכות היחסים במשפחה:
תגובה של תקיפה חזרה: למשל רצון למשוך את הפאה של דוד אריה. או פשוט לענות בציניות ואפילו אגרסיביות.
תגובה נסוגה: רצון להסתגר בחדר הילדות שלך, בכלל לא להגיע לארוחה המשפחתית ו"להתחפף לחו"ל",
ואפילו תגובת קיפאון, כמו התכנסות בעצמך, תחושה שאיבדת את כל אוצר המילים או המחשבות שלך.
אבל, אפשר גם לנסות להתכונן, למצוא דרכים שיעזרו "לחזור לעצמנו" ולהתווסת אחרי ותוך כדי מפגש עם הערות פולשניות.
עלבון, מתח תחושת חוסר שייכות, כל אלו הן תגובות רגשיות, שיש להן ביטוי והשפעה גופנית מאוד ברורה. לכן, עבודה עם הגוף יכולה מאוד לעזור לווסת ולשחרר אותם, בעיקר ברגעים שאין לנו יכולת וזמן לפתוח בשיחה עם עצמנו, או שאנחנו במתח רב מדי כדי להיות להקשיב לקול ההיגיון.
כמה תרגילים פשוטים, שחשוב שיהיו בתיק לשעת הצורך:
פשוט לנשום: בפוסט הזה יש תרגיל נשימה קצר, ומאוד אפקטיבי, שעוזר לווסת חזרה את מערכת העצבים (ואת העצבים שחטפנו).
להחזיר את עצמי: פשוט לעבור עם כפות הידיים על פני הגוף. אפשר לדמיין שיש לנו צבע בכפות הידיים, שצובע כל חלק שניגע בו, ואנו רוצות לצבוע (בלי מאמץ) כמה שיותר חלקים מהגוף. התנועה היא כמו ליטוף עם נוכחות, לא מרפרף. מכיוון הראש, דרך מרכז הגוף ועד כפות הרגליים. אפשר לעשות את זה פעמיים שלוש.
התרגיל הזה מחזיר תחושה של גבולות, ותחושה מוגנות, של עצמנו. משהו כמו: הנה אני, אני שלמה, כולי כאן, הכל בסדר (אפשר גם להגיד את זה לעצמנו). מומלץ לעשות את התרגיל בחדר שיש לך בו פרטיות (ואם אין- מקלחת ושירותים גם יתאימו, זה תרגיל קצר).
להזיז את הקירות: לעמוד מול קיר, להושיט שתי ידיים ו... לדחוף. חזק. אפשר גם עם הגב אל הקיר. אם יש לך אפשרות, תוציאי גם קול (הרבה פעמים זה מין אאאארררר, או צעקה). זה תרגיל כיפי, באמת. אבל חוץ מזה גם הוא מאפש לנו "לחזור לעצמנו". המתח יכול להשתחרר דרך התנועה והמאמץ הפיזי, הגוף שלנו מקבל תחושת נוכחות וכוח, וכך- גם "אנחנו". כלומר הרגש והתחושה של "אני" נוכחים יותר.
לעשות מקלחת דמיונית: לדמיין שאת מתחת לזרם מים נעים, שעובר וזורם מקודקוד הראש את כל חלקי הגוף, למטה עד כפות הרגליים. ולהתעכב על אזור כפות הרגליים, להרגיש את הקרקע שאת עומדת עליה. קחי שאיפה עמוקה ובנשיפה, תחזרי על ה"מקלחת" הזו. כך, פעמיים שלוש.
בין אם את מעבירה את החג עם כל הדודות והאחיינים, ובין אם החלטת להתבודד, או להתאוורר בחו"ל- שתהייה שנה באמת טובה. שנה עם חופש, אומץ, שלווה ואהבה.
הערה חשובה: התרגילים האלו מציגה כאן תרגילים פשוטים, אך יש מאחוריהם הרבה עומק.
חשוב לזכור, מכיוון שכל אחת בנויה אחרת, לא כולנו נגיב באותו אופן לאותו תרגיל.
אין "נכון/לא נכון", או " צריך להרגיש ככה ולא אחרת".
התרגילים והכלים יכולים לעזור ולהקל, אך אינם מהווים תחליף לטיפול.
ותזכורת: אחרי החגים, מתחילות קבוצה למי שמתלבטת אם היא רוצה להיות אמא. אחד הנושאים שנבחן, זה איך להתמודד ולתקשר עם הסביבה, כשהיא לא אוהדת, ומה זה מעורר אצלנו.